נעלה את ירושלים על ראש דיוננו. נעיף מבט אל שולחנו של סופר סת"ם, ונִצפה: איך כותבים, לדוגמא, ירושלים? נטעם מעט מהקושי בכתיבה. (מאמר זה אינו מתיימר להיות להיות קורס לסופרים, ולכן נסתפק בצפייה על כתיבת אותיות אלו בלבד).
י: זו אחת האותיות שקשה מאד לכותבן. מדוע?: אם הרגל ארוכה במקצת נקבל ו' אם הרגל משוכה מאד שמאלה נקבל כ', וזאת למרות קטנותה, (אין מסתכלים על ה"שכנים"...) אם ראשה של ה"יו"ד" משוך יותר מדי שמאלה, נקבל ר'. אם הקוץ השמאלי העליון של הי' -'קוצו של רש"י' -גבוה מדי מתקבלת ל'. אם הקוץ השמאלי התחתון, הנקרא 'קוץ של רבנו תם', ארוך מדי נקבל ח'. בקיצור: קשה להיות יודי... ר- גם בכתיבתה של אות זו, קצת חוסר תשומת לב פוגם בכתיבה: אם הראש קצר מתקבלת ו'. אם בקצה הימני של ראשו נוצרה זוית ישרה או חדה, היא נחשבת לאות ד', וזאת גם אם אין "עקב" ימני עליון. ו- לפעמים הרגל קצרה, ואז נקבל ספק "יו"ד". אם הראש רחב נקבל "רי"ש". במצב גבולי, שבו קשה להכריע אם זו עדיין ו"ו או "רי"ש", מסתייעים ב"תינוק", כלומר בילד היודע לקרוא אותיות בלבד. לא מילים, ועל פי הזיהוי שלו נפתור את הספק. פעולה זו נקראת "שאילת תינוק". ש- בנויה משלוש אותיות משמאל לימין, ואם נפריד ביניהן נקבל את המילה "זיו", שהוא, אגב, שמו הנוסף של חודש אייר. אם חסר ראש, לאחד האיברים – הכתיבה פסולה. אם חסר חיבור תחתון ביניהם - פסול. אם מושב השין רחב, בלי החוד – לא תקין, כי צורת האות צריכה להתאים לקביעה ש: 'אותיות שקר, אין להן רגלים', כלומר היא ניצבת על בסיס רעוע כמו האות ק' והאות ר'. ל- בנויה משילוב של האות כ' ועליה 'רובצת' האות ו'. לפיכך בכתיבת סת"ם יש להקפיד שראש הל' יהיה ארוך כאורכה של ו', ושבראשו תופיע מעין "שן", כמו בצורתה של האות ו'.
(חלק מהאותיות נכתבות באמצעות שילוב של אותיות זו בזו, כפי שראינו באות ל', המורכבת, כאמור מכ' ומו', מתקבלת גימטריה של שם ה': 26, מה שנותן ביטוי נוסף להיות העברית לשון הקודש. מלבד באות ל', כאמור, אפשר למצוא את הדבר גם באותיות א',מ,ס,פ,ק ) י בייחודה של האות י' כבר עסקנו למעלה. ם צריכה להיות מרובעת. אם הזוויות באחד מבסיסיה מעוגלות נוצר חשש שתתקבל "סמ"ך". גם כאן היותה מורכבת מכ'+ו' מזקיקה "זנב" בצדה השמאלי למעלה, וזאת לציון האות ו"ו שבה.
כל כתיבת סת"ם חייבת להיות "מוקפת גוויל", כלומר כל אות חייבת להיות מופרדת מחברתה כך שיהיה בכל היקפה קלף - גוויל. ממילא מובן שצריך גם להקפיד שלא יהיו נגיעות בין אות לאות. נקב בקלף בכל גודל- הנוגע בדיו –פוסל את האות. בנקודה זו (מיקום הנקב) הדיו בבחינת אינו מוקף גויל.